פרק ג' משנה יז' - יח'
לעילוי נשמתה של
שלומית
זברה, Kruger Park, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי עקיבא אומר:
שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. מסורת, סייג לתורה - ה"מסורת" היא הקבלה המסורה בידינו מתי לכתוב מלים מסוימות בתורה בכתיב מלא ומתי בכתיב חסר. שמירה על מסורת זו היא "סייג", גדר, לקיום התורה כהלכה.
מעשרות, סייג לעושר - הקפדה על מצוות הפרשת מעשרות, מביאה לעושר.
נדרים, סייג לפרישות - מותר וראוי לאדם לנדור ולאסור על עצמו דברים מסוימים, אם הוא מרגיש שיש באיסור זה כדי לקרבו לבורא (רבינו יונה).
סייג לחכמה שתיקה - היכולת לשתוק מסייעת בהשגת תכונות ותנאים המועילים לחכמה. למשל, מי שיודע לשתוק, אינו מתפרץ לדברי חברו או לדברי רבו, אלא מאזין להם עד תומם.
הוא (רבי עקיבא) היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו, שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלוקים עשה את האדם' - כל אדם, בין יהודי ובין גוי, חביב הוא, שנברא בצלם אלוקים, ויש להיזהר בכבודו, בגופו ובממונו.
חביבים ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם, שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם - 'עם ישראל הם בבחינת "בנים" לה', מבחינה זו שאף כשהם חוטאים, אין הם מאבדים את קרבתם לבורא
חביבין ישראל, שנתן להם כלי חמדה; חיבה יתרה נודעת להם, שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם - התנא מכנה את התורה, שניתנה לישראל, "כלי חמדה" - כלי יקר, שהכול חומדים בו. הלשון "שבו נברא העולם" פירושה שהתורה משמשת בסיס לקיום העולם. שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו'.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
רבי עקיבא
הפירוש נכתב על ידי ליאור, אח של שלומית
רבי עקיבא בן יוסף היה איש אשכולות – איש שהכל בו. וכן אמרו [1]: "משמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות ולא עמד אשכול עד שבא ר' עקיבא". אמנם, כיוון שהיה צאצא למשפחת גרים לא הייתה לו זכות אבות, אבל גדולה מאד היתה זכות עצמו. היה נערץ בתורתו וחכמתו בחייו, ושמו היה הולך מסוף העולם ועד סופו [2].
רבותיו המובהקים היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה (מחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי). שימש גם את נחום איש גם-זו והושפע משיטתו במדרש התורה, שהיה דורש בשיטת "ריבוי ומיעוט".
עד לגיל 40 היה רועה צאן פשוט - באבות דרבי נתן מתוארת נקודת המפנה בחייו של רבי עקיבא:
"בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?!
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה" [3].
המדרש ממשיך לתאר כיצד החל מלימוד אותיות הא"ב והתקדם שלב שלב, עד שלימים נעשה תלמיד חכם מן השורה הראשונה.
בתלמוד מסופר כי היה "קושר כתרים לאותיות תורה" ואפילו משה רבנו, לאחר שראה אותו במראה נבואי התפעל ממנו ואמר, "אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?" (נציין שכמשה רבנו, גם רבי עקיבא חי 120 שנה). בשיאו היו לרבי עקיבא 24,000 תלמידים - מספר שקשה אף היום לתפוס אותו!
אך רבי עקיבא גם ידע מורדות עצומים – מסופר שתלמידיו "כולם מתו בזמן אחד - בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" [4].
יש הטוענים כי המגפה שפקדה את תלמידיו היא בעצם מות תלמידיו במרד בר כוכבא. רבי עקיבא עצמו לקח חלק מרכזי במרד בר כוכבא: בצדדו בהתנגדות אקטיבית כנגד הרומאים, הוא היווה גב "רוחני" דומיננטי למרד. בתלמוד הירושלמי מסופר שבראותו את בר כוזבה (=בר כוכבא, מנהיג המרד) היה רבי עקיבא אומר: "הנה מלך המשיח".
רבי עקיבא היה מעשרת הרוגי המלכות. בשנתו האחרונה של המרד, רבי עקיבא נתפס על ידי הרומאים והוצא להורג במיתה משונה, תוך שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא קריאת שמע – נשמתו יצאה ב"אחד".
לאור תולדותיו, כאשר במשניותיו רבי עקיבא דן בחכמה – נזכור את הדרך הארוכה שהוא התחיל בגיל מבוגר ואת הפסגה הפנומלית אליה הגיע.
כאשר הוא דן באהבת האדם – נזכור מהיכן החל, כבן למשפחת גרים וכרועה צאן בתחתית החברה. מנגד נזכור את מיתת תלמידיו האהובים עליו, על שלא נהגו כבוד זה בזה.
כאשר הוא דן בחיבת ישראל ובחיבת התורה – נזכור את מסירותו במרד בר כוכבא, על עם ישראל ועל תורת ישראל.
משנה יז' - הדרך לחכמה
במשנה הראשונה מתאר לנו ר' עקיבא 5 סייגים שונים. עיון מדוקדק בסייגים מגלה שכאשר מגיעים לסייג האחרון ("סייג לחוכמה, שתיקה") יש הבדל בולט.
בסייגים הראשונים ההתנהגות המומלצת קודמת לתוצאה ("מסורת סייג לתורה וכו"). באחרון - דווקא התוצאה קודמת להתנהגות. שוני זה יוצר אפקט דרמטי שנועד לגרום לנו לשים לב שמשהו שונה גם בתוכן.
ואכן, כשקוראים שוב, ההבדל התוכני בולט לעין: בסייגים הראשונים, הסייג נועד כעזר כדי לשמור על מצב קיים ורצוי: הימנעות משחוק וקלות ראש תעצור הידרדרות להתנהגות זולה וגסה. הקפדה על המסורת הדקדוקית של התורה תוודא שהיא תישאר נקיה מעיוותים ומפרשנות לא נכונה. מעשרות ימנעו עניות ("עשר בשביל שתתעשר", "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר... וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה"), ונדרים מגינים על הפרישות. אבל בסייג האחרון התבנית נשברת: לא ייתכן הרי לומר שאדם חכם שאינו שותק – תאבד חכמתו!
אפשר לפרש שבחלק האחרון של המשנה, ר' עקיבא רוצה ללמד אותנו משהו אחר. שלא כמו העושר, התורה והפרישות – נותן לנו ר' עקיבא עצה והדרכה כיצד לשנות מצב קיים כדי להגיע למצב רצוי, במקרה הזה לחכמה. וההדרכה היא פשוטה. צריך רק לשתוק!
השתיקה מועילה לאדם לרכוש את החכמה בכמה אופנים: היא מנקה את מוחו, היא מאפשרת לו להקשיב לדברי החכמה של הזולת וללמוד מהם, וגם – היא מזרזת את הזולת לשתף את דברי חכמתו. שהרי אילו הזולת יחשוב שהוא מדבר עם סכל – לא ישקיע את מרצו בללמד אותו חכמה. ועל זה אמר שלמה המלך במשלי "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב".
משנה יח' – חיבה נודעת וחיבה לא נודעת
במשנה השניה ר' עקיבא מתאר לנו 3 אופנים שבהם הקב"ה מגלה את חיבתו כלפי האדם וכלפי ישראל.
ב- 3 התיאורים משתמש ר' עקיבא מבנה תחבירי זהה: "חביב האדם/ישראל ש-(סיבה). חיבה יתרה נודעת לו/להם ש-(שוב אותה הסיבה)".
מדוע אותה סיבה מופיעה פעמיים בכל פעם?
הרמב"ם בפירושו למשנה מסביר שיש דרגה נחותה של חיבה, כאשר מחזיק החיבה אינו מודיע לחביב אודות חיבתו כלפיו. אומר לנו ר' עקיבא שהקב"ה חובב את האדם ואת ישראל בדרגה היותר גבוהה, זו שבה בעל החיבה מודיע לכולם אודות חיבתו.
וזה מה שהמבנה התחבירי מדגיש: קודם כל – יש חיבה מהקב"ה. אך לא די שהחיבה קיימת – החיבה היא בדרגה עליונה משום שהקב"ה מודיע על החיבה שלו.
הפסוקים שר' עקיבא מצטט כהוכחה ל- 3 סוגי החיבה נבחרו בקפידה כדי להדגיש נקודה זו:
- בחיבה הראשונה - "שנברא בצלם": היה יותר הגיוני להביא את הפסוק המקורי "וַיִּבְרָא אל-קים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א'). מדוע בחר ר' עקיבא דווקא את הפסוק מפרק ט'? אך לאור מה שהסברנו זה ברור. הפסוק המובא הוא מתוך ברכת הקב"ה לשורדי המבול, שמתחיל במילים "וַיְבָרֶךְ אל-קים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם..". הקב"ה רוצה שכולם ידעו על החיבה.
- כנ"ל בחיבה השניה - "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". גם כאן, אפשר היה להביא את הפסוק שמשה אמר לפרעה: "בני בכורי ישראל!". אך היות ומפסוק זה לא נודעת החיבה לכלל, בחר ר' עקיבא את הפסוק "בנים אתם" שממנו נודעת החיבה לכולם.
- גם בחיבה השלישית - "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – לא הביא ר' עקיבא פסוק מפרק מתן תורה, אלא דווקא ממשלי (ד')! אך שוב אותו מסר: ההקשר המלא של הפסוק הוא "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
אהבת האדם ואהבת ישראל
משנה זו שבה ר' עקיבא מדגיש את נושא אהבת האדם שנברא בצלם מזכירה לנו מדרש מפורסם של ר' עקיבא על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה' "[5] – "רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" [6].
רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא זה שהכיר את מלוא ערכם של האדם ושל ישראל ומשום כך כלל במצווה זו של אהבת ישראל את כל התורה.
החסידים מספרים על חסיד אחד שבא לרבי זושא מהניפולי וביקש שיתן לו סגולה ליראת שמים, נענה רבי זושא ואמר: סגולה ליראת שמים אין בידי ברם עצה לאהבת שמים אוכל לתת לך והיא: אהבת ישראל, שעל ידה תזכה להשיג אהבת המקום.
בנימה אישית – סייג לחכמה, שתיקה
במשנה הראשונה רבי עקיבא תמצית ואמר סייג לחכמה – שתיקה.
לפעמים חכמה מתבטאת בשתיקה, או לפחות בשתיקה סלקטיבית. לדעת מתי לדבר ומתי לא, וכן עם מי לדבר על מה ועם מי לא.
הסיפור הבא שסיפרה סנדי, חברה של שלומית , ממחיש את הדברים:
"לא כולם יודעים אבל בכיתה ט' שלומית עברה מהתיכון בו היא למדה לאולפנה. התיכון היה במרחק הליכה קצר מביתה, ולאחר הלימודים היא חזרה ממנו הביתה בכל יום, ואילו באולפנה היא הייתה בפנימייה וחזרה הביתה פעם בשבועיים. אנחנו, שאר החברות נשארנו בתיכון.
מכיתה ז' שלומית ואני כבר הפכנו לחברות מאד טובות. על ההתלבטות על המעבר לאולפנה היא בכלל לא סיפרה. זה היה משהו שהיא התבשלה איתו כנראה רק עם המשפחה ולא עם החברתות. הופתעתי מאד לשמוע על ההחלטה בלי שום הקדמה אבל יש בכך הרבה חוכמה.כנראה שאם היתה מתיעצת עם חברות בגיל 15 לא היינו מספיק בוגרות לתת לה עצה שמתאימה לה. היינו ודאי מנסות לשכנע אותה להשאר איתנו. היא גם ידעה שעל החלטות כאלה מתייעצים עם המשפחה, החברות הם לא שיקול...
בכלל- שלומית היתה מאד מדודה לגבי עם מי להתיעץ על מה ולא היתה מספרת לכל אחד על קשיים או התלבטויות.בסופו של דבר כששלומית סיפרה שהיא עוברת לאולפנה שמחתי בשבילה מאוד. אפילו שזה היה לי קשה... מאותו יום הבטחתי לעצמי שאשאר חברה שלה לא משנה מה המרחק בינינו ואפילו שזה ידרוש הרבה השקעה. ב״ה כך היה, נשארנו חברות לאורך שנים."
מקורות:
1. ירושלמי סוטה ט', י'
2. יבמות טז ע"א
3. אבות דרבי נתן, פרק ו' הלכה ב'
4. מסכת יבמות סב' ע"ב
5. ויקרא י"ט, ח
6. תורת כהנים קדושים מ"ה
משנה יז':
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מֵרְגִילִין לְעֶרְוָה.מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר.נְדָרִים, סְיָג לִפְרִישׁוּת.סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה.
משנה יח':
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.