פרק ב' משנה ד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

סדקים באדמת לס, נחל רביבים, הנגב.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

הוא היה אומר:

עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.

בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

הסבר

הוא היה אומר - רבן גמליאל

עשה רצונו כרצונך - על אדם לשאוף לדרגה, שבה הוא איננו מקיים את רצון ה' מתוך הרגשת כפייה וכורח, אלא כחלק מרצונו שלו ממש.

ויש מפרשים: על אדם להשקיע בקיום רצון ה', לפחות כשם שהוא משקיע בקיום רצונותיו שלו.

כדי שיעשה רצונך כרצונו - מידה כנגד מידה: אדם ההופך את רצון ה' לחלק מרצונו שלו, ינהג עמו הקב"ה באופן דומה, וכביכול יהפוך את רצונותיו ושאיפותיו של אותו אדם לחלק מרצונו שלו, דהיינו הקב"ה ימלא את רצונו בשפע ובעין יפה.

בטל רצונך מפני רצונו - כאשר רצונך אינו עולה בקנה אחד עם ציווי או רצון הקב"ה, בטל רצונך מפני רצונו.

כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך -  יפר עצת כל הקמים עליך לרעה.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

עשה רצונו

(הפירוש נכתב ע"י עודד, אבא של שלומית)

נקדים ונאמר שמשנה זו במבט ראשון קשה להבנה - שהרי אם אני מתאים את רצוני לרצון בוראי 24 שעות ביממה, מתי הוא עושה את רצוני כרצונו? מה כבר נשאר מרצוני...?

נתחיל בפשט וננסה להעמיק.

הוא היה אומר  -הכוונה לרבן גמליאל.

במשנה הקודמת לימד אותנו רבן גמליאל שלא להתידד יותר מדי עם השלטונות ש"נראים כאוהבים בשעת הנאתן" (ראה ערך "עד מדינה") ואינם עוזרים לאדם בעת דוחקו (ראה ערך "דיור בר השגה"(.

לכן מן הראוי שהאדם ישים את יהבו בקב"ה בלבד.

במשנתנו רבן גמליאל מסביר כיצד לעשות זאת!

פשט המשנה [1] יפתור לנו את הקושי שלעיל:

עשה רצונו - של הקב"ה שצווה אותך לקיים מצוות שחלקן קשות לך,

כרצונך - בלב שלם ובנפש חפצה, כאילו זה רצונך שלך.

כדי שיעשה - הקב"ה

רצונך כרצונו - כפי רצונו האמיתי שהוא להיטיב עם בני האדם. 

בטל רצונך מפני רצונו - אם יצר הרע מנסה לשכנע אותך לעבור עבירה, בטל את רצונך לעשות את העבירה מפני רצונו של בוראך,

כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך - בזכות שהתגברת על יצרך, הקב"ה יפר עצת הקמים עליך לרעה.

רצונו האמיתי של "הקב"ה להיטיב (כמאמרם - "רצון הטוב, להיטיב") וכשהאדם נוהג כראוי, הקב"ה יכול להיטיב לו כמו שרצה הקב"ה מלכתחילה.

נעמיק - הרב קוק במאמר שכותרתו "הבעת הרצון הפועל" [2]  פושט את השאלה כך:

"מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם, זהו האור הרוחני העשיר, החובק בתוכו המון כוחות...

וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התו​ו​דעותו אל עצמו... בעשיית רצונו כרצון קונו.

מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו"

נפלא.

אדם בעל אור רוחני מגיע לאושר כאשר הוא מצליח להביא את רצונו העצמי לזהות מושלמת עם רצון בוראו.

אני מבקש להסביר כך את התפילה המיוחדת שיש לנשים ​בלבד:

​הנשים מברכות בכל בוקר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשני כרצונו".

כלומר,אנחנו מודות לקב"ה שעשה את רצוננו כרצונו יתברך.

שנתן לנו להבין את רצונו, כך שאנחנו יכולות לגרום לרצוננו להגיע לאיחוד רצונות עם רצונו.

זוהי דרגה גבוהה מאוד שאנו הגברים מתקשים להגיע אליה, ואכן לנשים יש אינטואיציה טובה מאוד.

אשריכן שזכיתן.

רצון יראיו יעשה... (תהלים קמה' יט')

מסקנת המשנה היא שמי שמבטל את רצונו האישי כדי לעשות את רצונו של הקב"ה, יזכה שגם הקב"ה יבטל רצון אחרים מפני רצונו.

מסופר במסכת תענית (כד:) על רבי חנינא בן דוסא שהיה מהלך בדרך והתחיל לרדת גשם.

אמר רבי חנינא: "ריבונו של עולם, כל העולם בנחת וחנינא בצער? "

מיד פסק הגשם.

כשהגיע לביתו אמר רבי חנינא: "ריבונו של עולם, כל העולם בצער (לפי שצריכים הם מים לשדותיהם) וחנינא בנחת (שאין לו שדה ואיננו צריך גשם)? "

חזר הקב"ה להוריד גשמים.

נמצא שתחילה ביטל הקב"ה את רצונם של האחרים שהיו מבקשים גשם לשדותיהם, מפני רצונו של רבי חנינא בן דוסא שלא יצטער בגשם.

זהו שאמר התנא במשנתנו: בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

​

מילה אישית

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ (תרגום: בעולם אשר ברא כרצונו), מתוך תפילת הקדיש

(את החלק האישי כתב אוריאל)

משנה זו היא מצד אחד אחת המשניות המרתקות בפרקי אבות ומצד שני משנה קשה מאוד להבנה.

הקושי מתעצם בחלק השני של המשנה - כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך - כביכול המשנה מדריכה, אם תעשה כך וכך, גם הקב"ה יבוא לקראתך.

והרי אנו יודעים שישנה מציאות של צדיק ורע לו. של אדם העושה רצונו של הקב"ה ומבטל את רצונו... ובכל זאת רצון אחרים לא מתבטל כנגדו!

ברם, אם נחזור לתחילת המשנה, הרי זה כמעט בלתי אפשרי להבין מהו רצונו של הקב"ה כאשר קורה לנו אסון.

הדוגמה הבולטת ביותר במקרא על מצב כזה היא בסיפור מות שני בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא.

בתוך השמחה הגדולה של חנוכת המשכן במדבר, נדב ואביהוא נכנסו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ופתאום יוצאת אש מאת ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

זהו סיפור קשה מאוד.

מה שאני חותר זה לתגובתו המיידית של אהרן – "וידם אהרן".

עוד לפני תגובתו של אהרן, משה מסביר לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמור, בקרובי אקדש, ועל פני כל העם, אכבד". עם זאת, כנראה שאהרן לא ידע למה זה היה צריך להיות דווקא כך. ואהרן בתגובה לא שובר את הכלים, אלא נכנס למצב של שתיקה, של האזנה... מעין צידוק הדין.

כך גם אנחנו צריכים להשתדל לנהוג. 

מאהרן הכהן אנו למדים שהשלב הראשון כדי לנסות להבין את רצונו של הקב"ה היא שתיקה.

זה ה"עשה רצונו כרצונך" הכי טוב שאנו יכולים לעשות בשעת משבר.

הערת שוליים: כיצד נדע מהו בכלל רצון ה'?

השלב הראשון ביישום המשנה הוא להבין מהו רצון ה' - מהו רצון ה' מהעולם בכלל וממני בפרט.

ישנן שתי דרכים לדעת מהו רצון ה':

1) ללמוד תורה - התורה מכילה את הרצון האלוקי. ככול שנעמיק בלימוד התורה, כך נבין טוב יותר את רצונו של הקב"ה.

2) להסתכל על העולם - כתוב במדרש שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כלומר, לא רק שהתורה קדמה לעולם, אלא שהעולם בנוי על פי יסודות התורה. לכן, התבוננות מעמיקה במציאות שלנו "במשקפיים הנכונות" יכולה לתת לנו מושג מהו רצונו של הקב"ה.

מסופר על אברהם אבינו שמתוך התבוננות בעולם "גילה את בעל הבירה" והצליח להגיע לאמונה בה'.

אך למעשה הדרך השנייה קשה מהראשונה, כיוון שבתורה הרצון האלוקי יותר גלוי ואילו בעולם הוא נעלם ונסתר. אברהם אבינו שהיה ענק שבענקים הצליח, אך בשבילנו העולם הוא מקום מבלבל... קשה עד מאוד להפיק משמעות ממה שקורה לנו.

ככול שאדם לומד יותר תורה, הוא גם אמור לגלות ולראות טוב יותר את הרצון האלוקי המסתתר במציאות.

לימוד התורה לא צריך להישאר רק בין כתלי בית המדרש, אלא להדריך אותנו ולהעשיר אותנו גם מחוץ לבית המדרש, בחיי היום יום שלנו.

אם כן, יש לאמץ את שתי הדרכים כדי לנסות להתקרב לרצונו של הקב"ה.

מקורות:

1.         מעשי אבות, מאת הרב דוד חדד

2.         אורות הקודש פרק לד' (תודה לרב יובל רגב)

משנה ד

 הוּא1 הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

​